מהלכה בת הגלות לתורת ארץ ישראל
תודעה קיימת | הזהות היהודית ואפילו שמירת המצוות משותפים ליהודים רבים, הלבושים במגוון דרכים. אך בתודעה הרווחת – וגם בחינוך הדתי בכל גווניו – יש בהחלט ציפייה שאנשים יראי שמיים יתלבשו בצניעות, כלומר יכסו חלקים רבים מגופם ויימנעו מלבוש המייצר מתח מיני.
השיח על צניעות הנשים מוכר יותר: יש בו עיסוק בכללים הלכתיים או פסאודו-הלכתיים לגבי כיסוי הגוף, ויש בו גם מתח מוכר בין גישות מתונות, המאזנות בין צניעות ובין אסתטיקה וחן נשי, ובין גישות קיצוניות המבקשות להסתיר את הנשיות עצמה.
אבל במקורות ההלכתיים והחינוכיים סוגיית צניעות הלבוש לא מתייחדת לנשים: הסעיפים הראשונים של שולחן ערוך מעלים את הציפייה מגברים להצניע את גופם – בייחוד מעצמם. הדבקות של בני ישיבה חסידיים, למשל, לא רק במעילים ארוכים אלא גם בחולצות ארוכות שרוול ובכפתורים רכוסים עד צוואר, אינה אופנה סתמית – אלא חלק ממגמה מפורשת של הסתרת הגוף. גירסאות רכות יותר של הסתרה זו קיימות גם במגזרים דתיים אחרים.
ניתוח רעיוני | שני עקרונות שונים מאוד עומדים ביסוד החתירה לצניעות בלבוש: עיקרון אחד הוא ההתרחקות מפריצות מינית, אחד היסודות החשובים ביותר של התורה. בפרשת אחרי מות, ואחר כך שוב בפרשת קדושים, מנגידה התורה בין הנורמות של ארץ כנען וארץ מצרים, שלא הציבו גבולות בין הקירבה המשפחתית לקירבה המינית, נורמות שמוצגות כטומאה ותועבה, ובין הנורמות הראויות לעם ישראל – האוסרות גילוי עריות, ניאוף ועוד (ויקרא י"ח – כ'). ממילא, בחברה בה המיניות לגיטימית רק בין גבר ואשה המיוחדים זה לזה, מוצב בפני כולם אתגר לא פשוט – ויש לצמצם את הנוכחות של מתח מיני במרחב הציבורי.
עיקרון שני אינו קשור ליחסים בין אישיים – אלא ליחסים שבין האדם לגופו שלו. כיסוי מתמיד של הגוף נועד להרחיק את האדם מתחושת הגוף, מהחיוניות והאירוטיות שלו, ולמקד אותו בעולם הרוחני, באישיות המתגלה כולה דרך הפנים. מקורות רבים בעולמם של חז"ל (כמעט תמיד בדיון פנים-גברי, שאינו קשור לזוגיות) מתארים מאבק בין היסוד היצרי ליסוד השכלי, מאבק שמוכרע כאשר האדם שוקע בתורה, מרחיק גירויים וגם מצמצם את המודעות לתחושות גופניות.
העיקרון הראשון מכתיב בעיקר הימנעות מלבוש פרובוקטיבי, שנועד לייצר מתח מיני (ולבוש כזה אינו נדיר); הוא יכול עדיין לחיות בשלום ובאיזון עדין עם ביטוי של חיבור משוחרר ושמח אל הגוף. לעומת זאת העיקרון השני חותר ישירות כנגד נוכחות של הגופני, וחותר לצמצום המקסימלי הנסבל של חשיפה. הטמעה של עיקרון זה בתודעה מגיל צעיר עלול לטפח דימוי עצמי גופני שלילי, ליצור הזרה בין אדם לגופו ולכבות את ההתפתחות הטבעית של שמחה בגוף עם ההתבגרות.
אל העיקרון השני נלווה יסוד שלישי, והוא התודעה של נוכחות הבורא: הדרכות חכמים מעודדות את האדם לראות את עצמו כמי שלעולם אינו לבד – ולהנכיח תודעה זו בשמירה מתמדת על כבודו שלו כאדם בן תרבות, אדם לבוש, גם בחדרי חדרים. יסוד זה ראשיתו כנראה כבר באדם הראשון, המתחבא בתוך עץ הגן בתירוץ וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא (בראשית ג י).
יסודות הלכה | ההלכות היחידות ה'אמתיות' הנוגעות ללבוש הם איסור שעטנז (לבישת בגדים המכילים יחדיו צמר ופשתן) ואיסור על התלבשות כבן המין השני ('לא ילבש'). לא כך הדבר לגבי עצם הלבוש הצנוע: למרות העיסוק הנרחב בסוגייה זו במסורת שלנו, אין מדובר באמת במצוות או בהלכות. "אין בשום מקום בתורה הנחיות איך להתלבש ביום יום, בעולם החול – לא לגברים ולא לנשים", ניסחה היטב הרבנית פיאמנטה (באתר 'משיבת נפש'). "במשנה ובגמרא לא תמצאי 'מסכת צניעות' או רשימה מסודרת של הלכות לבוש."
אם לא התורה ולא חז"ל לא קבעו לנו 'הלכות לבוש' או צניעות, מניין בכל זאת מגיעות הקביעות והציטוטים? התשובה היא שאלה באים משני מקורות שונים. מצד אחד, קביעות בדבר הנורמה הרווחת, המוזכרות בסוגיות הלכתיות אחרות לחלוטין; ומצד שני, תיאורים של מידת חסידות או של המלצה חינוכית, ללא יומרה הלכתית.
קביעות על לבוש נולדו בדרך אגב מהלכות קריאת שמע ותפילה, כאשר נידונה השאלה האם ניתן לקרוא את שמע או להתפלל בעודך רואה חלקי גוף חשופים (של אחרים ואחרות, או שלך עצמך) (בבלי ברכות כ"ד ע"א; ומשם לטור ושו"ע או"ח סימנים ע"ד -ע"ה), או אגב דיונים על התנהגות לא הולמת של אשה המאפשרת לכנות אותה כעוברת על 'דת יהודית', כלומר על הנורמה הראויה לבנות ישראל (משנה כתובות ז, ו; ומשם לטור ושו"ע אבן העזר סימן קט"ו).
המקור העיקרי לצניעות הגברים הוא בדברי ר' יוסי, המופיעים בבבלי במסכת שבת קיח ע"א, שקובע כי מעולם לא ראו קורות ביתו את הצד הפנימי של בגדיו – כלומר גם בביתו לא היה פושט את בגדיו ללא כיסוי אחר; באותו עמוד מעיד ר' יוסי גם כי "מימיי לא נסתכלתי במילה שלי" (כלומר באבר הזכרות). צניעות קיצונית דומה מיוחסת גם לרבי יהודה הנשיא. אף שבוודאי מדובר במידת חסידות, שאף מבין התנאים לא נתהדר בה אלא ר' יוסי, הדברים התגלגלו אל אסופות של הנהגות יראים, כמו ספר היראה של רבנו יונה – ומשם, בסוף ימי הראשונים, אל הטור והשולחן ערוך, שקבעו כבר בסימן ב' של אורח חיים כי על הגבר להתלבש מתחת לשמיכה, אפילו בחדר סגור ובאור החיוור של הבוקר. "ואל יאמר: 'הנני בחדרי חדרים; מי יודעני ומי רואני?' – כי הקב"ה מלא כל העולם כבודו, אשר לפניו חשיכה כאורה." המחברים האחרונים המשיכו כמובן את הקו, ואף הרחיבו אותו לעתים; כלשונו של המשנה ברורה: "וכן צריך ליזהר תמיד מחמת טעם זה שלא במקום הכרח, מלגלות מבשרו ואפילו מעט, כל מה שדרכו להיות מכוסה בבגדים לעולם". אף שהדברים מופיעים בשלחן ערוך, שבטעות נחשב לעתים כנורמת-סף מחייבת, לומדי הלכה יודעים ש"אין עניינים אלה אלא הנהגות טובות ומידת חסידות" (הרב משה פיינשטיין, אגרות משה יו"ד ח"ג סי' מז).
תורת ארץ ישראל | ההתרחקות מעריות ומפריצות היא ממש מיסודות התורה, מסיני ועד ימינו, והיא מיסודות הברית שבין ישראל לאלוהיו. מבחינה זו, השיבה אל הארץ לא אמורה לשנות את הזהירות מפני החצנת מיניות במרחב הציבורי – ואולי אפילו נכון להחמיר בה, במציאות המתירנית המודרנית.
לעומת זאת, היחס המסוייג והשלילי אל הגוף והגופניות, ובכלל זה אל המטען האירוטי הפועם בהם, הוא תולדה של הבריחה מן 'העולם הזה' המאפיינת את דורות הגלות. בריחה זו רחוקה מעולמו של המקרא – שלא טרח מעולם לדבר על לבוש צנוע, ואף תיאר נביאים לעתים כאנשים המסתפקים באזור חלציים (מלכים ב, א; ירמיהו יג), ויחסו לגופני ולמיני הוא כחלק טבעי ופשוט של החיים.
הזכרנו שמקור ההרחקות מן הגוף הוא בדברי חז"ל, אך יש לזכור שגם בעולמם הוא רק חלק מהתמונה. לומד המשנה והמדרש נתקל כל העת באופן הפשוט והבריא שבו חכמים פוגשים את הגוף ואף את המיניות, ועוסקים בהם לרוב ללא מטענים שליליים. ואכן, בעוד ר' יוסי נמנע מלהסתכל במילתו, מדרש ארצישראלי מפורסם (המופיע בספרי, בקבצי מדרשים, בירושלמי בסוף ברכות ובגרסה מעט אחרת בבבלי מנחות) מתאר את דוד המלך כמי ש"נכנס למרחץ, וראה את עצמו ערום. אמר: אוי לי, שאני ערום מן המצוות! – נסתכל דוד במילה, והתחיל עליה סודר שבח, שנאמר 'למנצח על השמינית מזמור לדוד'".
שיבת ציון היא במהותה שיבה עמוקה גם אל הארצי והגופני, וצמיחתו של כבוד מחודש למה שהגוף מביא איתו – שיש בו, כמו בכל דבר חי, גם פוטנציאל של חטא, המחייב העמדת סייגים.
ציינו קודם שאין בדבר 'הלכות' במובן הקלאסי, אבל ננסה לחתום בכל זאת במסקנה נורמטיבית:
מחד – אל לו לאדם, גבר או אשה, להחצין מיניות או פיתוי ברשות הרבים, גם אם הדבר הוא ביטוי של 'בריאות' ו'שחרור' ביחס אל הגוף. מרגע שאכל האדם מעץ הדעת, איננו חיים בעולם תמים ואידילי, ויש צורך בגדרי הצניעות. קביעה זו של שמירת יסוד של צניעות אינה מחייבת הגדרות (מה מכסים ומתי); היא מובנת מאליה לאדם המתלבש, וכמובן תלויה בתרבות ובהקשר.
מאידך – אל לו לאדם בריא לאמץ לבוש המבטא בושה בגוף, כליאה שלו או בריחה ממנו. שמחה בגוף וטיפוח שלו הם חלק מבניין צלם אלוהים שבאדם – ולא להפך. בעניין הזה, ראוי שנלמד יותר מהמקרא מאשר מאידיאל הפרישות-למחצה שצמח מתוך תורת חז"ל והתעצם בדורות ארוכים של גלות.
