החתירה לתורת ארץ ישראל, לתורה גואלת, מעוכבת כל העת על ידי תיאולוגיה ישנה שלא מעזים להיחלץ ממנה, מנטליות דתית שצריך לקפוץ אל מעבר לה
התחדשות של ההוויה הישראלית, פריצה למרחבים חדשים, איננה אפשרית מבלי להתייחס לאחת מאבני היסוד של הקיום היהודי: לתאולוגיה, כלומר למחשבה אודות אלוהים ויחסו לעולם. אבקש להציע בפניכם קריאה במדרש חז"ל, אשר אני מוצא בה עניין תאולוגי רב. היא מופיעה בספרא, מדרש חכמים שנכתב על חומש ויקרא, מן הקדומים שבמדרשים אשר חוברו בארץ-ישראל. וזוהי לשונו:
"והתהלכתי בתוככם".
משלו משל למה הדבר דומה: למלך שיצא לטייל עם אריסו בפרדס, והיה אותו אריס מיטמר [=מחביא את עצמו] מלפניו. אמר לו המלך לאותו אריס: מה לך מיטמר מלפני, הריני כיוצא בך.
כך עתיד הקדוש ברוך הוא מטייל עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, וצדיקים רואים אותו ומזדעזעים מלפניו, ואומר להם: הריני כיוצא בכם.
(ספרא בחוקותי ג, ג)
מדוע מזדעזעים הצדיקים שלעתיד לבוא מפני הקב"ה? מאיזו סיבה חוששים הם להיעתר להזמנתו, ולטייל יחד עמו בגן העדן? התשובה היא, כמדומה, ברורה: הרי המדובר הוא במלך מלכי המלכים, ומה ליילוד אנוש עמו? עם האלוהים לא ניתן לטייל כך בגן, כהתהלך איש עם רעהו. יי אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא (דברים ד כד). האדם יכול להיקשר בו רק מרחוק, או אחרת – יבולע לו. כיצד אפוא ניתן להבין את דבריו של הקב"ה לצדיקים – 'הריני כיוצא בכם'?
האם תהיה זו העזה יתרה מצדי, דחיקת הקץ, להציע כי מדרש חז"ל זה אמור בימינו אנו? כי דרכי גן העדן הולכות ומסתמנות, ואילו אנו חוששים להיעתר?
ודאי יש להיזהר מאוד מלהעמיס מטענים משיחיים על המציאות, ועם זאת אינני יכול שלא לחוש שהמדרש כמו נכתב על העת הנוכחית: הדרך פתוחה וקוראת, אלא שאנו איננו באים. ולא שאינני מבין את אותם הצדיקים, החוששים לבוא בשער. בעצמי אני מפחד. אלא שבאותה המידה ברור לי מחירה של העמידה על הסף, ויותר מכך, פועם בתוכי בחוזקה חלום, על אודות אפשרויות מלהיבות שטרם נוסו: החלום על תורת ארץ-ישראל.
מהי תורת ארץ-ישראל, ומדוע מפחדים אנו מפניה? תורת ארץ-ישראל, כך מבין אני, היא תורת האדם. תורה שהנחת המוצא שלה היא שהקיום הדתי איננו חלופה לקיום האנושי הרגיל, אלא היא מבקשת להביא קיום זה לידי שלמותו. זוהי תורה שאיננה יכולה לסתור את האדם, משום שהאדם הוא העיקרון שלה: האלוהי והאנושי אינם זרים. האלוהי הוא הפנימיות העמוקה של האנושי והאופק אליו הוא מפנה את מבטו, מכוון את תפילותיו.
על-פניו, אני ובני-דורי הצעירים חונכנו על ברכיה של תורה זו, המתהלכת עם החיים ולא כנגדם. 'תורת ארץ ישראל' היא אחת מן הסיסמאות המוכרות של החינוך הדתי לאומי, ולא בכדי. זהו דגל אותנטי שהיא מניפה, והמשמעות שלו ניכרת בהבדל בינה ובין היהדות החרדית. אולם ככל שהלכתי והמשכתי במסעי הרוחני, נוכחתי עד כמה חסרת ביטחון, עד כמה מהוססת, היא היד הנושאת את הדגל. אל מול האתגרים הלאומיים והחברתיים הגדולים של השנים האחרונות, התוצאות של אי-הצלחתנו לצמוח לעבר תורת ארץ-ישראל הן ניכרות וקשות. לא הצלחנו לכונן בישראל תרבות יהודית רלוונטית, בת השעה הזאת, ומשום כך היינו לשני מחנות, אשר הזיקה ביניהם הולכת ונשחקת: מחנה יהודי מאמין, ומחנה ישראלי חילוני.
כמי שצמח בציבור הדתי לאומי, הרואה בהקמתה של מדינת ישראל את ראשיתה של הגאולה ההיסטורית, אינני מסוגל להבין: כיצד יכול להיות ששבנו לארצנו לאחר אלפיים שנה, והקמנו בה את החברה היהודית המשגשגת ביותר אי-פעם – ואנו עדיין ממשיכים לקיים את אותו אורח החיים הדתי של שנות הגלות? מה מונע מאתנו להתחדש, לפרוץ הלאה, לבנות את קומותיה הבאות של התורה באופן שירוממו ויעדנו את החיים שלנו, ולא יעמדו כנגדם? מדוע אנו, הדתיים, ממשיכים להיאחז בקרנות המזבח של 'אין סנהדרין', 'נחכה למשיח', 'צריך את גדולי הדור' וכיוצא בתירוצים אלו?
אני חושב שמאחורי השיח האפולוגטי ברובו המתקיים בעניין זה מצויה בכל זאת סיבה עמוקה, שעימה גם אני יכול במידה רבה להזדהות, והיא הסיבה שבגינה נמנעו הצדיקים המוזכרים במדרש מלהילוות לקב"ה בגן העדן. אלוהים הוא האינסופי, הנצחי, המוחלט, ואלו הן האיכויות שהקשר עמו מביא לחיינו. אולם מכיוון שעולמנו הוא סופי, זמני ויחסי, כיצד הוא יכול לבוא בזיקה עם מה שלחלוטין חורג ממנו? כיצד ניתן למשוך רוחניות אל עולם ארצי? התשובה העיקרית הניתנת לכך, ביהדות כמו גם בדתות אחרות, היא כי המגע עם האלוהי מתאפשר באמצעות ביטולו של האנושי. דווקא אי-המובנות של הצו האלוהי, זרותו ולעיתים אף הדורסנות שלו הם אשר הופכים את הציות לצו לבעל עומק רוחני. לעומת זאת, אם אתה עושה דבר משום שאתה מזדהה אתו, משום שאתה מבין את הטעם לכך, משום שאתה מוצא בכך ערך ותכלית – יש בכך אולי עומק אנושי, אך לא עומק דתי. המגע עם האלוהי מגיע באמצעות אי-ההלימה, ההתמסרות למעלה מטעם ודעת למה שאינך מבין, עשייה שהיא כנגד רצונך. המדיום של המגע הוא, באופן פרדוקסלי, הפער.
החוקרת רונית עיר-שי קוראת לעמדה רווחת זו 'תאולוגיית העקידה'. זוהי תאולוגיה 'הגורסת כי ההיענות לדרישותיה של ההלכה כרוכה בחוויית עקידה של מכלול הנטיות, הרצונות והצרכים הייחודיים של האדם ובכללם ערכיו המוסריים'. זוהי תנועה עזה וחריפה, שוודאי עשויה להתעורר התנגדות, אך ניתן גם להבין את הכוח שלה: כמעט כל אדם דתי יוכל לזהות אצל עצמו את הריגוש הדתי הכן שבהתמסרות למה שאינך מבינו, את הקסם העמוק בשמירת המנהג מעצם היותו מנהג, את העומק הרוחני המתגלה דווקא באקט הוויתור על רצונותיך ורגשותיך.
אלו הן חוויות יסוד של החיים הדתיים. אינני חושב כי הפנייה אל הזר והבלתי-מובן צריכה להיעלם כליל מן האופק של עבודת ה' שלנו. אך בעוד במצב הנוכחי היא אוחזת איתן בהגה ומונעת כל התחדשות וצמיחה, אני חושב כי עלינו להסיגה, בזהירות אך ללא פחד, אל המושב האחורי של החיים הדתיים. זוהי, בעיני, ההארה הגדולה שביסוד תורת ארץ-ישראל: תכלית התורה היא ברכת החיים, כפשוטה של זו, וללא הסתייגויות והתחכמויות. כל דבר אחר מקבל את מקומו מתוך שהוא משרת את זו המטרה, ולא חלילה חותר תחתיה. אינני מכחיש כי ב'תורת הגלות' שימשו גם יסודות אחרים, אלא שלהבנתי מדובר במעין 'גלגלי עזר' רוחניים אשר סייעו לנו רבות במהלך ההיסטוריה, וכעת אנחנו כבר מוכנים להניח להם, ולהתייצב אל מול האתגר האמיתי והנוקב של האמונה
להבנתי, ואני סבור כי זוהי גם דעתם של הרמב"ם ושל הראי"ה קוק, אין לנו עוד אפשרות אמיתית לקשר את חיינו באלוהים על-ידי ביטול המוסר והדעת שלנו לרצונו. הסיבה לכך היא שרצונו של אלוהים מתגלה בדיוק בהללו: במוסר ובדעת האנושיים. גם אם היינו רוצים לכפוף את עצמנו לרצון אלוהי טהור כזה, הוא איננו בנמצא. אפילו ההתגלות למשה, העמוקה שבהתגלויות, איננה בחשבון אחרון אלא התגלות לאדם, ולפיכך בעלת אופי ותוכן אנושיים. התורה היא תורת האדם, ותורה אחרת – איננה.
הפחד של הצדיקים מובן. כיצד ניתן להתבטל לאלוהים שרצונו איננו אלא – רצוננו? מה 'דתי' בכך? האם אין בזה ריקון, הלכה למעשה, של נוכחותו של אלוהים בעולם? אולם, על-פי הבנתי, זהו בדיוק עניינה של האמונה, המסביר הן את הקושי הרב שבה, והן את המשמעות העמוקה שלה. האמונה הכנה, היחידה שבאפשר, איננה הביטול לצו זר ומדומה, שכלל איננו מצווים בו. זוהי ההתמסרות המלאה, מסירות הנפש, למען החיים עצמם, החיים אשר אלוהים הוא הלב המיסטי הפועם שלהם.
אינני חושב כי מדובר במשימה קלה. היא תובעת אמונה ממשית, יראת שמים אמיתית, רצון בוער בטוב. זוהי 'דת של מבוגרים', כלשונו של עמנואל לוינס, ובתור שכזו היא מחייבת אותנו להתמודד עם המציאות כפי שהיא, ללא כל הנחות. אך גם שכרה של תורה זו עשוי להיות גדול מכל תורה שקדמה לה, באשר סוף-סוף זוהי התורה אשר עליה ניתן יהיה לומר – שלנו.
ההזמנה מונחת לפנינו. האם נעתר לקבלה?
'הריני כיוצא בכם'.
