בעולם הדתי על כל גווניו, מצוות תלמוד תורה נמצאת במקום גבוה, אולי הגבוה ביותר. החברה החרדית – הליטאית (מעצם מהותה), החסידית (מתוך אוסמוזה, למרות יסודה השונה), הספרדית-מזרחית (מתוך רגשי נחיתות), והחברה הציונית הדתית על גווניה, וגם הפמיניזם הדתי בתוכה, הכול פה אחד שמים את לימוד התורה כאידיאל מוחלט, וכדרך חיים לכתחילה שרק אילוצים יכולים להסיט בדיעבד ממלוא חיוב קיומה.
ומהו בפועל, היום, התוכן העליון של לימוד התורה? המסכתות הישיבתיות של התלמוד הבבלי, ה"עיון" בהן בעזרת האחרונים בצורה של חיפוש קושיות ויישובן ברבדים הולכים ומתרבים. החריפות המחשבתית, החילוקים, אלה הסממנים של מעלות לימוד התורה. "תורה לשמה". לא לברר הלכה, לא להקיף את "כל התורה כולה", בוודאי לא לברר גירסה נכונה שתבטל את הקושיא, ואפילו לא כדי להכשיר את עצמו להוראת הדור הבא.
על התורה אמר הכתוב לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא (דברים ל, יב). תורה כזאת, בהיפוך מן הכתוב, היא ללא ספק בשמיים, וגם מעבר לים, כי היא דורשת שנים של עיסוק מתמיד, עיסוק שאין לו סוף. ולא בכדי, כי תלמידי החכמים "מצוינים" היו בבבל (בבלי שבת קמ"ה ע"ב). מובדלים. ל"בעלי בתים", יש הדף היומי, או "חוק לישראל", לצאת ידי חובה. לימוד תורה לעניים.
זהו המצב הקיים כאן ועכשיו בארץ, והוא המשך ישיר של תפיסה מזרח-אירופית של המאות האחרונות, למרות ששם תלמידי החכמים היוו רק אחוז קטן של המוני העם.
המציאות הזאת, על אף חסרונותיה, מחזיקה בכל זאת ברכה וקדושה לרבים; אשר על כן נניח לביקורת ונתמקד בתיאור הרצוי לכתחילה, במדינה העברית שלנו.
מצוות תלמוד תורה נגזרת מכמה פסוקים, אותם אנו משננים בוקר וערב: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם"… "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה… וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" (דברים ו, דברים יא).
בהקשרם המקראי הפסוקים עוסקים בשני עניינים, הקשורים בקשר סיבתי:
ומתוך שהברית היא עִם העם, חובה לדאוג למסירה של התוכן הזה, הסיפור והחיוב, לדורות הבאים. וזה מלווה בהזהרה ובהבטחה, שעזיבת הברית תביא על העם אסונות, ושמירתה תביא אותו להתנחלות בארץ ולחיי שפע ושלווה, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", וצאצאים צדיקים, "כשתילי זיתים", לדורי דורות. ובאופק, החזון של השפעה על "כל משפחות האדמה" שיבואו ללמוד אצלנו "מדרכיו" של ה', ומתוך כך יתהווה שלום עולמי, "לא ישא גוי אל גוי חרב".
ההגשמה של האידיאל היא החיים עצמם. בארצנו, חיים מלאים וענוגים בשכינת "כבוד ה'" בתוכנו, מוקפים באנושות מפויסת. המטרה היא כינון חברת מופת, המקיימת את "דרך ה'", שהיא המוסר, "צדקה ומשפט", ומתוך כך מקרינה החוצה.
התורה והנחלתה מדור לדור היא האמצעי לכך.
לעומת זאת, בעולם הדתי שלנו, תיאור ההגשמה של האידיאל הוא הלימוד: חיי נצח בעולם הבא בישיבה עם סטנדרים וכוס תה, ולימוד אין סופי עם גדולי החכמים של כל הדורות, לימוד של קושיות אין סופיות ויישובים אין סופיים, עונג מוחלט.
הצרימה מחרישה אוזניים!
מן ה"נעשה ונשמע", נהיה ה"נעשה" עשיית התנאים ללימוד, וה"נשמע" ממוקד בהתפתחויות רחוקות של תורה שבעל פה שחלו בה ספקות.
על כן מתבקש סדר מחודש: שימת העיקר במרכז, וההיקף והתולדות לפי סדר וכמות המתאימים להנחלה הרמונית של "מורשה קהילת יעקב", לכל העם, על מנת להגשים בחיים עצמם.
להחיות את הסדר שקבעו חכמינו, ואשר, למרות שנקבע להלכה בשולחן ערוך, אינו מקוים בשום מקום: ראשית, הנחלת כל התורה שבכתב, כן, כ"ד ספרים (תורה, נביאים וכתובים), בהבנת הפְּשָט, שיהיו שגורים בפי ילדינו. אחר כך, "משנה", היא התורה שבעל פה המסורה, והיא כוללת את התוספתא ואת מדרשי ההלכה. ורק אחר כך, אחרי קניין הגון של שתי התורות, יבוא "התלמוד", במובן הרחב של "הוצאת דבר מתוך דבר", כלומר קריאה ביקורתית חיה של שתי התורות המסורות וידיעת ההלכה הפסוקה.
אלה העקרונות שעליהן יש לייסד את תכנית הלימודים של בתי הספר שלנו, ושל הישיבות.
הפירוט והשיטות, מה לילדים ומה למבוגרים, מה לנו פנימה ומה להפצה בעולם – במאמר הבא.
