אלו כנגד אלו: שבת ואמת, כיבוד הורים ויושר

במעמד הר סיני, מעמד ההתגלות המכונן של אמונת ישראל, שבו ניתנה התורה מן השמים והחלה להתקבל בארץ – נאמרו למשה ולעם ישראל ‘עשרת הדברות’. הלוחות הם עצמם ביטוי לחיבור הנסי בין שמים לארץ בהיותם לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (שמות לב). התוכן הפשוט אך העמוק של הדברות גם הוא מבטא זאת, כפי שנראה להלן – כאשר נוצרת בו הקבלה, יותר מאשר הבחנה, בין העיסוק ביחסי אדם עם השמיים ובין העיסוק ביחסי אדם עם חבריו שבארץ.  

מאז מקדם נתפסו עשרת הדברות כיסוד ושורש התורה כולה ואף כעשרת עיקרי האמונה של עם ישראל. הם עוטרו בתארים כגון ה’לב’, ה’תמצית’, ה’ראשית’, ה’כלל’, ה’ברית’, ה'דנ”א’ – של התורה ועוד כיוצא באלה. ברוח זאת, עוסקים מדרשי אגדה רבים בתוכן, בצורה ובמבנה של הלוחות. ראשונים   ואחרונים, בעלי הנגלה ובעלי הנסתר, שבו ועיינו בהם כמכלול וכל אחד ואחד מהדברות.

משמעותן היסודית והכללית – ההיסטורית, הקוסמית ואף המטאפיזית של הדברות נרמזת בדרשה הבאה (במדבר רבה, יד, יא):

כף אחת [עשרה זהב מלאה קטרת] וגו’ כנגד עשרה מאמרות שנברא בהם העולם וכנגד עשר ספירות בלימה וכנגד עשרה דורות מאדם ועד נח וכנגד עשרה דורות מנח ועד אברהם וכנגד עשרת הדברות וכנגד עשרה שליטים שבאדם וכנגד עשרה תולדות שבתורה וכנגד עשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים ועשרה נסים על הים וכנגד עשרה בריתות האמורות בפרשת מילה.

ישנו אשכול של מדרשי חז”ל שבו נדרשים עשרת הדברות כיחידה אחת, כמכלול. במדרשים אלה יוצרים חז”ל ממשקים בין עשרת הדברות לבין מכלולים חשובים אחרים – ‘עשרת המאמרות’, ‘קריאת שמע’, ‘קדושים תהיו’. בבסיס מדרשים אלה עומדות הדרשות הקוראות את עשרת הדברות בקריאה אופקית ולא אנכית, וחושפים בכך קשרים משמעותיים בין חמשת הדברות שבלוח ימין, לבין אלו שבלוח השמאלי ובכך בכלל בין מצוות שבין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחברו. 

את אחת מהן אבקש להבין. כך נכתב במדרש (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דְבָחֹדש פרשה ח ד”ה כיצד נתנו):

כיצד נתנו עשרת הדברות: ה’ על לוח זה וה’ על לוח זה.

בהמשך המכילתא מובאות דעות אחרות. גישת החמישה מול חמישה מורחבת בירושלמי מסכת שקלים פרק ו הלכה א: 

כיצד היו הלוחות כתובים? רבי חנניה בן גמליאל אומר: חמישה על לוח זה וחמישה על לוח זה ,הדא הוא דכתיב: “ויכתבם על שני לוחות אבנים” – חמישה על לוח זה וחמישה על לוח זה. 

אני מבקש לאמץ את ההקבלה הזו- ו'לפתוח' אותה. בשל קוצר היריעה, ניגש ישר לסוף הרשימה: שתי הדברות האחרונות בכל אחד מן הלוחות. באשר למצוות השבת, ממשיכה המכילתא:  

כָּתוּב "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", וּכְנֶגְדּוֹ כָתוּב "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר." 

מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, כְּאִלּוּ מֵעִיד לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁבָּרָא עוֹלָמוֹ לְשִׁשָּׁה, וְלֹא נָח בַּשְּׁבִיעִי. וְכָל מִי שֶׁהוּא מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת, מֵעִיד לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁבָּרָא עוֹלָמוֹ לְשִׁשָּׁה וְנָח בַּשְּׁבִיעִי, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מג,יב) "וְאַתֶּם עֵדַי, נְאֻם יי, וַאֲנִי אֵל."

ובפסיקתא רבתי נוסף: "אמר הקדוש ברוך הוא, שאם העדת עדות שקר על חבריך, מעלה אני עליך כאילו העדת עלי שלא בראתי עולמי בששה ולא נחתי בשביעי." (פסיקתא רבתי)

מי שאין שבת בעולמו הוא איש יהיר ועיוור, הבטוח שאין עוד מלבדו והכל תלוי אך ורק בו, בכוחו ועצם ידו. הוא איש נמרץ, אסרטיבי ואקטיבי, שאינו שובת יומם ולילה… שהרי עליו המלאכה לגמור… איש כזה, יהיה גם זה שאינו רואה את חברו ממטר. לכל היותר הוא רואה אותו כחפץ שימושי להשגת צרכיו וקידום מטרותיו ולכן כופה עליו את האמת השלמה והמוחלטת (כמובן) שלו. ‘אנא אמלוך’ – היהירות והעיוורון הם החטא היסודי השובר כל כלי וממית כל מלכות בשמים ובארץ.

ומידה טובה מרובה: השביתה בשבת לעומת זאת, היא הודאה על האמת. היא הביטוי למודעות לכך שלא אנו בראנו את העולם, גם לא את עצמנו, אינינו שולטים בעולם ולא עלינו המלאכה לגמור. היכולת להניח את מלאכתנו באמצעה, לראות אותה כאילו היא עשויה ומושלמת ולשבות ממנה, היא ביטוי לתודעת הנבראות שלנו, למודעות הצלולה שלנו לאנושיותנו, כלומר למקור העמוק של כוחנו ועוצם ידנו. 

היכולת לשבות, לשמוט, להרפות, היא ביטוי לראייתנו את המציאות כבריאה המתחדשת תדיר ומונהגת לתיקונה ושיכלולה שאנחנו רק חלק קטן וחולף שלה, שעל כן יהיו דברינו מועטים. גבורת ההודאה על האמת הגדולה הכללית היא זו השומרת את רגלינו מהילכד ברשת של מערכת יחסים של ‘אדון – עבד’ בין אדם לחברו. ה’צמצום’ שלנו את עצמנו, מתוך הידיעה של חלקיות הידיעה וכח הפעולה שלנו, הוא ה’נותן’ את המקום לזולת ואף היכול להגיע למקומו ולדעת אותו מבפנים. הוא המכבד אותו כמות שהוא, על חלקיותו העיונית והמעשית, ולעולם לעולם, לא ינסה לכפות עליו את עצמו ואת ה’אמת’ שלו.

ומכאן אל הדברות הבאות. 

כָּתוּב "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", וּכְנֶגְדּוֹ כָתוּב "לֹא תַחְמֹד". 

מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא חוֹמֵד, סוֹף שֶׁהוּא מוֹלִיד בֵּן שֶׁהוּא מְקַלֵּל לְאָבִיו, וּמְכַבֵּד לְמִי שֶׁאֵינוֹ אָבִיו. 

מי שאינו מכבד את אביו ואימו, אינו מכבד את עצמו, אינו מקבל את עצמו, אינו אומר כן לחומרי הגלם של חייו. הוא ממורמר ומאוכזב ומתוסכל מהוריו, מכל הסובבים אותו ולאמיתו של דבר בעיקר מעצמו. הוא אינו מכבד את עצמו. יתר על כן, הוא בוחל בעצמיותו שאותה היה רוצה להמיר בכל עצמות שהיא ובלבד להיפטר מזו שלו. 

ולהיפך, החמדן שאינו מקבל בשמחה את עצמו ואינו מסתפק בחלקו וחומד את כל שבאופק ראייתו, לא ישכיל להתרכז, ‘לשמור ברית’, להביט בהוריו בעין יפה. הוא לא יוכל לכבדם כמקורות עצמיותו שנכפו – ניתנו לו בעל כרחו – לשמחתו ואושרו. הוא לא מסוגל לקבל את חייו ואת הוריו ועלול אף לבוז להם.

ומידה טובה מרובה. כבוד אב ואם הוא ביטוי לשמחת האדם בחלקו – נחלתו כי שפרה עליו. האב והאם הם לא רק סיבות לידתנו והווייתנו, אלא גם מקורות ושורשי אישיותנו כבוד אב ואם הם כבוד האב והאם העליונים. וכמובן גם להיפך, השמח בחלקו – בחלקיותו – באישיותו – בייחודיותו, בהוריו ומשפחתו, לעולם לא יעלה על דעתו לפזול לחצר של השכן, ולא יחמוד, לא את רכושו לא את רעייתו ובוודאי לא את אישיותו.

לְכָךְ נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, חֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה, וַחֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה. דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָה בֶן גַּמְלִיאֵל.

הדברים מדברים בעד עצמם. המוסר והקדושה יונקים מהמשאבים העמוקים של ההויה והאדם, מן השמים ומתהומות נפש האדם. המשאבים הללו אינם אחרים זה לזה ובוודאי לא עומדים בסתירה. מקורם אחד והם אחים זה לזה, בני אותם ‘אב ואם’, אחודים ואחוזים זה בזה. הם רֵעים זה לזה, מקבלים זה מזה, נותנים זה לזה, משלימים ומפרים זה את זה. אין שום צורך להכריע מהו הערך העליון, ‘קדושת החיים’ (של האדם) או ‘קדושת השם’. זו אותה קדושה. אלה אותם החיים.

[הרוצה להרחיב ולראות את ההקבלות כולן מוזמן לעיין במאמר המלא בבלוג 'חיים בריבוע': https://tinyurl.com/haimvidal ]