פרופ' מאיר בוזגלו הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, פעיל חברתי בולט ("תיקון", "ממזרח שמש") ובנו של הפייטן הגדול רבי דוד בוזגלו. הוא נחשב לקול הצלול והרהוט ביותר של המסורתיות הישראלית החדשה, המבקשת לחרוג מהתבניות המקובלות של הזהות הישראלית. בספרו המכונן "שפה לנאמנים", פרופ' בוזגלו מנסח מחדש את המושג "מסורתי". הוא מציע את המסורתיות לא כפשרה של בינוניות ("קצת דתי, קצת חילוני"), אלא כעמדה זהותית גאה ועמוקה, המבוססת על נאמנות למורשת אבות, אהבת המשפחה וקשר חם למסורת, לצד פתיחות למודרנה ולמדע. חידושו הוא בהצעת אלטרנטיבה לדיכוטומיה המפלגת בין "דתיים" ל"חילוניים", ובחתירה ליצירת שפה יהודית-ישראלית משותפת, רכה ומכילה, שבה האהבה והכבוד למסורת קודמים להקפדה הפורמליסטית הנוקשה.