לשם כך נדרשת בראש ובראשונה עצם ההכרעה כי הגיעה השעה. משימתנו היא הנפת דגל ההכרעה הזו, הנחלת הביטחון בכך שהגיעה העת, והצבת אבני דרך ראשוניות להתחדשות בפועל.

דורות גלות ארוכים, בהם נעצרה התפתחות התורה, הרחיקו מאתנו את מיומנות החידוש, אותה עלינו ללמוד תוך כדי תנועה, נפילה וקימה. אין היתר להמתין עוד, ועלינו ליטול את מלוא האחריות על התורה – שניתנה לנו על מנת כן. וכדרכה של תורה, האחריות והסמכות נתונות בידינו גם כאשר, כבני אדם, אין בכוחנו להיות בטוחים בכל הכרעותינו.

חידושה של התורה שבעל-פה וגיבושה של 'תורת ארץ ישראל' היא עניין לכלל החברה הישראלית, המקרין אף ליהדות התפוצות; משעה שיתחיל התהליך, הוא יחצה גבולות מגזריים ואף ישנה את טיבם. עם זאת, מסיבות היסטוריות וחברתיות, נראה שהדרך הנכונה לחולל את ההבקעה אל עידן של תורה מתחדשת היא להוביל אותה מתוך בתי המדרש של המרחב הדתי לאומי, שנושא בתוכו הן את המחויבות למסורת והן את השאיפה להתחדשות עמוקה שלה; ומתוך המגוון הרחב של חניכיו, המצויים על גבי הרצף שבין אורח חיים דתי לאורח חיים חילוני, מנעד שנולד במידה רבה מתוך הקושי להשלים עם התורה החסרה. ההובלה של התהליך מתוך מרחב הרצף הדתי נועדה להוביל החוצה: אל מעבר לגבולות הרעיוניים וההלכתיים המוכרים, וממילא גם מעבר לגבולות התרבותיים והחברתיים של המגזר הדתי.

זהו מהלך שהצלחתו אינה יכולה להיקבע מראש: היא תלויה בתגובה הציבורית לאורך זמן ובמידה שבה מהלך ההבקעה יתקבל כמשמעותי ויחולל שינוי.

אם הוא יצליח, הוא יגדיר מחדש את גבולות הנאמנות לתורה, וימתן את החלוקות הדיכוטומיות המעצבות לרעה את יהדות הדורות הללו. יש לקוות, שתהיה זו פתיחת סכר לשטף גועש של עידן יצירתי חדש, בו ישראלים מבקשים ללבן את העולם שלנו ואת אתגריו מתוך השפה העשירה של התורה ותוך חידושה בקולות רבים.

לכתחילה לא נועד להיות עוד ישיבה או מוסד חינוכי, אלא לחולל תנועה ציבורית, שיהיה בה גם מענה לרבים שכבר נמצאים בעולמות החיפוש, וגם הצבת אופק לציבור רחב שצימאונו שקט יותר.