אכן, אתגר התחדשות התורה גדול מאוד, ועד כה הניסיונות להוביל אותו לא צלחו. אך האמת ניתנת להיאמר, שניסיונות אלה היו מעטים. החלוקה של החברה ל'דתיים' ו'חילוניים' צמצמה מאוד את המוטיבציה והאפשרות, הן של דתיים והן של חילוניים, להוביל מהלך משמעותי בכיוון. כמו כל אתגר היסטורי, וכמו ביחס לציונות עצמה – יש רגעים בהן מבשילה האפשרות להוביל שינוי, ובה מוסרות חלק מההתנגדויות. כמי שעוסקים בתחום שנים רבות, אנו חשים שאנו נמצאים בשעת רצון, בהזדמנות שבה חלקים גדלים בחברה מבינים שאי אפשר לדחות את גיבוש התורה עבור הדור הזה. דיבורים שנתקלו בעבר בהדיפה בטענות על יומרנות ריקה, נענים כעת בהתלהבות. המשבר החברתי של השנה שעברה, מצד אחד, ותעצומות הנפש שחשפה המלחמה, מצד שני, מעמידים אותנו במציאות חדשה. הם הבהירו לנו שאנו דור שראוי וצריך לקחת אחריות, ולא לדחות עוד ועוד את ההכרעה.

אנו רואים את הפרויקט הזה כפרויקט של 'הבקעה', של שבירת תקרת זכוכית שמונעת מהישראלים לבנות את קומת היהדות המתחדשת, וליטול אחריות על התורה.

מי שיכול וצריך לשבור את תקרת הזכוכית הזו היא אותה חברה שמתיימרת לחבר את התורה עם המציאות המודרנית ועם המפעל הציוני, – אך עד כה אינה מעזה לממש את החזון שלה–עצמה.

בתי המדרש הללו תרמו תרומה גדולה להעשרת השיח היהודי, ולהעמקת הזיקה ליהדות בחברה הישראלית. אך למרות שנים רבות של פעילות, תמיכה ציבורית גדולה ומשאבים רבים, המציאות מלמדת שעולם זה אינו יכול להצמיח מתוכו אלטרנטיבה של ממש למודל הדתי והחרדי – בעיקר בשל העדר אתוס ברור של מחויבות, שהוא סוד כוחו של המודל הדתי.

כאמור לעיל, יש בנו הערכה גדולה למרחבי ה'רצף' ובוודאי לעולמות תורניים ורבניים המבקשים להבטיח שההלכה תתקשר היטב עם העולם המודרני והמציאות הישראלית.

דא עקא, שבתשתית המפעלים הללו עומדת תפיסה אפולוגטית, העסוקה באיזון לא פשוט בין תפיסה ערכית מודרנית ובין מחויבות פורמלית להלכה אורתודוקסית. עמדה 'מחברת' ו'מגשרת' שכזו, מנועה מראש מלהפוך לביטוי אותנטי ורב עוצמה של התורה, וממילא תישאר תמיד בעמדת נחיתות מול המודלים החרדיים.

ההלכה היא הביטוי המעשי של המחויבות לערכי היהדות לאורך הדורות. כל עוד הדיבור על 'תחיית התורה', על 'יהודי חדש' או על 'יהדות ישראלית' נעשה תוך הימנעות מנגיעה בהלכה, הדבר מעיד על חשש מנטילת אחריות לעיצוב התורה עבור הדור הזה והדורות הבאים.

בנוסף, החינוך המקובל לשמירת הלכה בחברה הדתית מעצב את תפיסת העולם של חניכיו – ולצד מעלותיו וחשיבותו, באופן שבו הוא נעשה היום הוא מוביל לעיצובם של החיים הדתיים בדרך שמשמרת יסודות של ריחוק מן העולם ומן הנפש. אשר על כן יש לגעת, בראש ובראשונה, דווקא בעולם ההלכה של היחיד – ולשחרר אותו משורה ארוכה של בעיות, לא באמצעות התנערות מן ההלכה אלא באמצעות שיבה אל דיון הלכתי שאינו מתחמק מהכרעות ערכיות ועקרוניות.

הפסיקה היא רק המסקנה של בירור רחב, שדרכו מתלבטים ערכים ואיזונים. לכן לא ניתן כאן 'דוגמאות' של פסיקה חדשה, אלא רק שרטוט של תחומים נבחרים.

נבחן מחדש את חובת התפילה היומיומית; את נוסחיה; ואת ספירת נשים למניין. נכניס את היחס החיובי אל הגופניות והמיניות אל שיקולי הפסיקה, הן בתחום הצניעות האישית, הן בתחומי טהרת המשפחה והן בתחום מרחב הפנאי והשבת. נחתור ל"השלמה" עם היעלמות שאלות הכשרות העיקריות הנובעות מבליעה בכלים, או משיקולי קירבה שאינם רלוונטיים במרחב המסחרי, ולהכרה בכשרותם של יהודים שאינם שומרי מצוות, לעדות וליין ועוד.

נפתח לדיון שורה של הלכות שבתשתיתן ההנחה שהחברה הישראלית "האמתית" היא חברה חקלאית. נחתור להעמיד הלכות הנדרשות לשמירה על המשפחה בחברה מעורבת, ולעגן את איסורי התקשורת בשבת בלי תלות בשאלת האלקטרוניקה, שאותה יש לפתוח לדיון מחודש.

חשיבותן של ההכרעות הללו אינו בנגזרות המעשיות שלהן – אלו לעתים עניינים צדדיים, וממילא רבים בוחרים לבד מה ואיך לקיים מתוך ההלכה הרשמית – אלא בשינוי התודעתי שהן מחוללות: הלכה רשמית שצריך 'לעקוף' או 'להתעלם' ממנה, מקבעת אצל הפוגש אותה את המחשבה שהתורה אינה בדיאלוג עם המציאות, ושאנו, בני אדם ובני הדור, אינם גורם שהיא אמורה להתדיין איתו. שינוי התודעה הזו הוא ראשיתה של מהפכה.

ההבקעה אל עידן חדש, שבו בני דורנו לוקחים אחריות על התורה, אינה יכולה להתרחש במרחב שבו אין מסורת הלכתית שיש להציב לה אלטרנטיבה. אכן, כמה וכמה בתי מדרש פנו במשך השנים לנתיב עיצובן של הלכות ציבוריות – מהלכות מדינה ועד עיון בשאלות של כלכלה, קיימוּת, אתיקה רפואית ועוד. כל אלה שדות חשובים ללא ספק, אבל מסקנות בתי המדרש הללו נותרים בשוליים ואינם נתפסים כאמירה 'תורנית' מובהקת. רק אחרי נגיעה בהלכות ה'דתיות' המקובלות, תהיה משמעות לאמירה תורנית בתחומים הרחבים וה'חדשים' יותר – וכמובן שלא נמנע מלעסוק בהם.

התורה ניתנה לחכמי ישראל, על מנת שיעשו בה כבתוך שלהם. זו מהותה של תורה שבעל–פה. הסמכות ניתנת להם בידיעה שהם עלולים לטעות, ושידיעותיהם מוגבלות. חלק מהמשבר שאנו נתונים בו קשור לסירובם של בעלי הידע ההלכתי והמעמד הציבורי לעסוק בתורה מתוך כבוד לאתגרי הדור ומתוך נכונות לחידוש; אם נמתין להם, ההתחדשות לא תקרה.

אם נזכה לכוון לאמת, נוכל להיות בית לצעירים הישראלים הרבים המבקשים יהדות ותורה, ואינם מוצאים מנוח במה שמוצע  – בין אם הם באים מרקע חילוני המבקש חיבור ליהדות, ובין אם הם בוגרי החינוך הדתי המצויים לאורך ה'רצף' שבין הדתי לחילוני, ומבקשים תורה ודרך שהם יכולים להזדהות איתה – ושיכולה להוות לא רק הכרעה אישית אלא תשתית לחיים משפחתיים, קהילתיים וחינוכיים.

תהליכים חברתיים רחבים מתחילים תמיד מקבוצות קטנות, היושבות בצמתי הכרעה או מבטאות תהליכי עומק. קבוצת הצעירים שאנו מדברים בה היא, ככל הנראה, המנהיגות הבאה של החברה הישראלית.

מוסדות רבים מבקשים להשפיע על 'החברה הישראלית', ולחולל תהליכים רחבים; רק מעטים מצליחים בכך. בעינינו, דווקא פעולה ממוקדת, היא הדרך הנכונה והיעילה להביא לשינוי – בוודאי כשמדובר בפרויקט שמבקש בראש ובראשונה להיות גורם מתניע לתהליך ארוך ועמוק.

אם בתוך שנים אחדות יתבסס בתוך החברה הישראלית, או לפחות במרחב מסוים בתוכה, זרם רעיוני ודתי מובחן, שאינו ממתין להתחדשות ניסית של התורה 'בעתיד', אלא חי בעצמו תורה מתחדשת, מתוך מחויבות ועוצמה – הצלחנו.

ואם התורה שתצא מן הזרם הזה תמצא הד בליבותיהם של ישראלים רבים, ויתברר שמתחילה לצמוח ממנו 'דרך מלך' יהודית–ישראלית –אזי הצלחנו מאוד מאוד.